<h1>זה</h1>
<h2>דף סג:</h2>
והמורדת. קיימא לן דאין לה דין מורדת אלא כשמורדת מתשמיש, אבל ממלאכה לא [נקראת] מורדת. ורי"ף ז"ל הביא הראיה מדאמר מר, היכי דמי מורדת, דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה, דאלמא מתשמיש הוא דהויא מורדת כדרב הונא. וכן דעת הראב"ד ז"ל, מדאקשינן בגמרא נדה בת תשמיש היא, ואם איתא דממלאכה הויא מורדת מאי קושיא, לימא דממלאכה הויא מורדת. ויש שני ענינים במורדת, האומרת בעינא ליה ומצערינא ליה. ויש מורדת שאומרת מאיס עלי, שנאוי הוא אצלי, ואומרת איני חפצה בו ולא בכתובתו אלא אצא בלא כלום. והאומרת בעינא ליה ומצערינא ליה, קיימא לן כרבותינו שחזרו ואמרו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו. דרב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר רב יצחק ור' חנינא ורבא משמיה דרב ששת כולהו הכי סבירא להו. ושתי פעמים שולחים [לה] מב"ד, אחת קודם הכרזה ואחת אחר הכרזה, כרמי בר חמא ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ויכול הבעל לגרשה מיד. ואם גרשה אחר ד' שבתות דהכרזה, הפסידה כתובתה מכל וכל. וי"א שאינו מגרשה עד י"ב חדש. והראשון עיקר. וכשהיא יוצאה אין לה לא עיקר כתובה ולא תוספת ולא נדוניא, ואפילו בלאותיה הקיימין של נכסי צאן ברזל. וכדתנן עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה. וכנגד כתובתה, הכל [בכלל] אפילו נכסי (מלוג) [צאן ברזל]. ואפילו הכניסה לו קרקע, ואפילו מה שכתב (לו) [לה] משלו. אבל מנכסי מלוג לא הפסידה, ונוטלת בלאותיה הקיימין ויוצאה. ואפילו לא תפסה מוציאין מיד הבעל. ולהוציא ממי שאמר שאם תפס הבעל מנכסי מלוג דאין מוציאין. ואין הדבר כן. והמורדת האומרת מאיס עלי ואיני חפצה בו ולא בכתובתו אלא אצא ובלבד שיגרשני מיד, אינה מפסדת כלום עד י"ב חדש. ולאחר י"ב חדש אם עדיין היא עומדת במרדה הפסידה כתובתה. ואם רצה הבעל לגרש מגרש. ואם גרש תוך י"ב לא הפסידה כלום. ותוך זמן זה אין כופין אותה כלל ואין מכריזין עליה, שאין כופין אותה (בבעל) [להבעל] למאוס לה, וזו כאנוס[ה]. ואין חוששין שמא עיניה נתנה באחר, אחר שהיא רוצה לצאת בלא כלום. וכ"כ ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובתה אין שומעין לו. וכשיוצאה הפסידה עיקר כתובתה ותוספת וכל מה שנתן לה משלו, שלא כתב לה ולא נתן אלא אדעתא למיקם קמיה. אבל בלאותיה הקיימין דנכסי צאן ברזל איבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא. ואסיקנא השתא דלא איתמר לא כמר ולא כמר, מאי דתפיס (ולא) [אפילו] בעדים, לא מפקינן מיניה. מאי דלא תפיסא לא יהבינן לה. ונכסי מלוג לא הפסידה כלל, אלא בלאותיה הקיימין שלה, ואפילו לא תפסה יהבינן לה. וגרסינן בירושלמי [ה"ח], המורדת ויוצאת משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות. וכ"כ רי"ף. ואם מתה, הוא יורשה וקובר אותה, וכן אם חזרה ונתרצית לו תוך זמן הזה לא הפסידה כתובתה כלום. משא"כ באומרת לא בעינא ליה ומצערנא ליה, מה שהפסידה הפסידה. ולאחר י"ב חדש [אם רצה] לקיימה כותב לה כתובה אחרת, עד כאן שיטתו של רבינו הרשב"א ז"ל לדין
